שיראז, יפו ואני

אני מסתכלת על המראות בטלויזיה ולא מאמינה שאנחנו בישראל.

ארץ ישראל עליה חלמו סביי וסבתותיי. זו שעלו אליה מתוך תקווה גדולה שימצאו את מקומם וששנאת הזר תישאר רחוקה באיראן.

גדלתי ביפו. למדתי בבית ספר ויצמן בו למדו יחד יהודים, מוסלמים, נוצרים וארמנים. הוריי מעולם לא לימדו אותי לפחד מהם או לשנוא אותם. כמי שגדלו עם האיסלאם והנצרות הם הכירו דתות ושפות שונות. אמי ידעה לדבר באיראן של לפני המהפכה פרסית אנגלית ארמנית וקצת עברית וערבית. היא הוזמנה בחג המולד לשכנים והכירה את הקוראן. שלא תתבלבלו היא אישה דתייה בלי ספק. שני הוריי כאלה. החיבור לאנשים שאינם יהודים לא עירער את אמונתם.

הסיוטים הכי גדולים שלי מתממשים. אני מפחדת ללכת לחוף האהוב עליי בבת ים. אני מפחדת לבקר כהרגלי פעם בשבוע ביפו. יפו האהובה שלי, הבית שלי עם ריחות הפיח ומלח הים.

איבדנו שליטה כי מה שחשוב לא תוחזק במשך שנים רבות: חינוך הילדים. לא ציונים, לא הישגיות אגואיסטית. חיי קהילה, חמלה, קירוב לבבות ואהבת אדם.

באיראן של לפני המהפכה רוב הזמן חיו בשכנות טובה, למרות שהיו מקרים בהם התנכלו להם, היפלו אותם והתעמרו בהם.

כמו הפעם בה זרקו את אמא משיעורים בבית הספר המעורב בו למדה, כי אמרו שהם לא מיועדים ליהודים.

או האירוע הנורא ב - 1958 בו שכונה שלמה של יהודים בשיראז פונתה מעכשיו לעכשיו, ללא פתרון דיור, כי הוחלט לבנות בדיוק שם כביש חדש. גם אבי ומשפחתו היו ביניהם. אז הם אספו את חפציהם בחופזה ועלו לארץ המובטחת, עליה חלמו בלילות.

ב - 1973 אספו סבא יוסף וסבתא מאמן עם דודה בייג'את, דוד בהרם ואמא סימין את חפציהם, נפרדו מחצי משפחתם שנותרה שם עד היום: אח ואחות. הם עלו מתוך ציונות ואמונה לכאן. ישר לתוך מלחמת יום הכיפורים. למקלטים של מרכז הקליטה באשקלון.

שש שנים אחר כך, עם פרוץ המהפכה החומייניסטית, נתלו שלטים בסגנון המערב הפרוע עם פניו של סבא יוסף כמבוקש. הוא עזר ליהודים לעלות לארץ ונחשב לציוני בוגד.

החברה הכי טובה שלי בויצמן היתה ילדה מוסלמית בשם ספא. היא היתה דתיה ולימדה אותי לדעת שיש עוד דתות יפות המתקיימות ממש ליד הבית שלי, לצד היהדות שלי. גם ויקי החייכנית שהיתה ארמנית וסלמון ילד נוצרי טוב לב היו קרובים אליי. היו להם ערכים וחיבור לאהבת אדם ונימוסים שאפשר לקנא בהם. לא קרה שהגעתי לבית היפהיפה של ספא ולא התקבלתי שם כאילו הייתי מלכת אנגליה.

כמה יכולנו להרוויח מהעושר שיש בתרבויות השורשיות של כולנו. איך יכולנו להרוויח וללמוד אם כל הצדדים היו מבינים שכולנו מחפשים את אותו הדבר: בטחון ואהבה.

אני מתגעגעת ליפו של שנות ה - 80. היא היתה קצת מסוכנת ומחוספסת אבל הכילה את כולנו. אני מאמינה שאפשר לחיות יחד. באמת.

אנחנו די דומים.

זה מה שעצוב.

ואולי זו גם התקווה.

אמא סימה ואני בגן הפסגה ביפו - 1978