חלומות

---

מתוך "משקפיים ורודים" בסלונה 12.8.19

לפעמים החלומות שלנו מנהלים אותנו, במקום שאנחנו ננהל אותם. הם מתקבעים ואנחנו מאמינים שהם מגדירים את מי שאנחנו. תכף אסביר למה אני מתכוונת.

הרבה זמן לא כתבתי כאן. משהו נתקע בכל המילים והמשפטים שהסתובבו לי בראש. הם חגו כמו סופה בשנה האחרונה בתוכי וסביבי, ולא הצלחתי לתפוס אותן וליישב אותן למחשבות בהירות שהגיעו עד למקלדת. אני חושבת לכתוב בבלוג הבייבי שלי כל יום. כמה פעמים ביום אם אהיה יותר מדויקת. וזה לא קורה.

פעולת ההוצאה של מחשבות מהראש ליד ואז לדף או למקלדת חזקה ממני. אני כותבת כל יום במקומות אחרים. אבל השיתוף כאן הפך להיות כל כך קשה. ואולי זה בגלל שאני עורכת את הספר שלי. לידה ארוכה מאוד של ספר שאותו אני משחררת באהבה תוך כמה ימים ל"עותק שמש".

עניינים קשים כמו סרטן היה לי קל יותר לחשוף. מי שעוקב/ת יודע/ת. משהו בשנה האחרונה קרה לי. התבגרתי מאוד. התבלבלתי. פתאום החיים לקחו שיפט הצידה והשביל שעליו התחלתי ללכת לפני חמש שנים הסתעף והפך להיות שביל למקום שחשבתי שאני מכוונת אליו. למעשה, לא ממש רציתי אותו.

התגרשתי לפני 11 שנים. פשוט לא הסתדרנו. לא היתה לי פנטזיה להיות לבד או להיכנס לקהילת הגרושים גרושות. המציאות שנוצרה היא שבגיל 32 פרודה טרייה עם ילדה בת שנה וחצי וילד בן חמש. התחושה היתה שהכל יהיה בסדר, שאני תמיד באה בטוב ונופלת על הרגליים.

בעשר השנים הללו תמיד האמנתי שאתחתן שוב. שאהיה בזוגיות. לא היה לי ספק בזה. "אני אישה זוגית" הצהרתי עד לא מזמן. ובשם החלום לחברות אמיצה וגם לחתונה, ועד לפני כמה שנים לילד נוסף - הייתי מוכנה להתפשר על הרבה דברים חשובים.

כל התפתחות והבנה משנה גם את הדרך הנכונה לנו ואת הצרכים שלנו. ומהו חלום בעצם? לפעמים הוא פנטזיה עליה גדלנו, בין אם הסביבה הזינה אותנו בה, בין אם אנחנו צרבנו לעצמנו בפנים. לא תמיד החלום הזה משרת אותנו. אותי הוא השאיר בתוך מערכת יחסים שלא שירתה את טובתי מעל שבע שנים. רצינו דברים שונים והאהבה לא גישרה על על הפער. הנאמנות שלי צריכה להיות קודם כל לעצמי. לערכים שלי, למה שיגרום לי להרגיש מחויכת.

ביום שלישי הקרוב אחגוג 43. אני כותבת יומנים, מוציאה ספר ומנסה להבין מה יעשה אותי שלוה ושבעת רצון.

הנה עוד כמה דיוקים שאני עושה עכשיו:

החלטתי לעשות קעקוע ראשון - תמיד פחדתי לשים על גופי סימן שיישאר איתי לעד. כשתמימותי אבדה בשנת הסרטן, ראיתי כמה הכל שברירי ועשוי להיעלם כל רגע. אני מבינה שהכל זמני. אני גם יודעת מה אני אוהבת ועל אילו מילים ודימויים אני חוזרת כשאני עוצמת עיניים ורוצה לראות טוב.

להמשיך ללמוד ולהתפתח - הפעם אלו לימודי הפזמונאות אצל נעם חורב וסדנאות נוספות בכתיבה. לפני חמש שנים הבנתי במה אני טובה. הגילוי המרעיש הזה היה רק קצה הקרחון להתיידדות שלי עם עצמי. הכתיבה היא הכלי שלי. היא כוח העל בו ניחנתי.

לצאת החוצה לטבע - בארץ ובמדינות אחרות - אני רוצה לחוות הרבה כמו שאני כמהה לבית.

להכיר מישהו שייטיב איתי - כן לזוגיות אבל לא בכל מחיר. שמה את הריצוי בצד ובודקת מה טוב לי. יותר מזה - מה כבר לא משרת אותי. והשאלות המדייקות ביחד עם שימוש באינטואיציה משילים כמו קליפות אנשים ומצבים שברור לי שכבר לא יהיו כאן יותר.

מכינה תוכנית לחיים עצמאיים לבד - כי עכשיו אני רוצה לסמוך על עצמי קודם כל. להאמין שאני מסוגלת לנווט את הסירה הזאת בשבילי ובשביל המתבגרים שלי.

להשפיע - הסדנאות שלי בכתיבה ככלי לצמיחה בדרך. אני כותבת אותן עכשיו ומחזירה לעצמי את האמונה שיש לי מה לתת. שכל המסע המפרך הזה שווה ולו בשביל להקל עבור אנשים אחרים או לפחות לקצר להם את הדרך.

תמיד אופטימית, גם אם זאת אופטימיות זהירה.