זמן קורונה

ניתנה לנו הזדמנות לעצור. ניתנה לנו הזדמנות לשטח הכל, להתחיל משחק חדש. אולי לחלק בצורה יותר נכונה את הקלפים, לשתף את מה שקיים, את המתנות והניסים היומיומיים, את כל המשאבים.

אני משתמשת בבגדים שיש לי, לא קונה רהיטים חדשים, לא מסתכלת על הניתוחים הפלסטיים של נשים בגילי. לא ממהרת לצאת החוצה למועדונים, למסעדות ולעשות את כל מה שטרנדי. עוצרת לחשוב מה אני רוצה מעכשיו, מחשבת מסלולים בוויז של החיים. אני מבינה שכל מה שחשבנו שאנחנו יודעים כבר לא מתאים.

נזכרתי בתוכניות עבר, כאלה שאהבתי בילדותי. כמו הדמויות דאג וטוני ב"מנהרת הזמן", או "זינוק לאתמול" משנות התשעים. כשהמשימה מסתיימת אנחנו נזרקים למקומות אחרים. מתחילים משחק חדש, החוקים אחרים. צריך לשנות מחשבה, ומהר מאוד להתאים את עצמנו בגמישות לחיים חדשים. ליצור שבילים חדשים.

פתאום הכל כבה. מהר מאוד נעשה “שאט דאון”. מדינות שלמות חדלו, כמעט כל העולם השתתק. כמו במילים של השיר של שלום חנוך "מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי". אין אחרי מה לרדוף והדשא של השכן לא כזה ירוק, ואף אחד לא יכול להשוויץ במה שיש לו, כי זה לא משנה. בלייב סטורי רואים רהיטים יותר יקרים או פחות. הבתים גדולים או קטנים ובכל זאת התפאורה דומה אצל כולם. הילדים צועקים, מבוגרים מתחרפנים ורוצים לחזור ולהיות במקום המוכר, היומיומי, השגרתי. גם אם הוא לא מה שחלמו עליו כשהיו ילדים.

כולם נאלצים להיכנס פנימה, להיראות פחות וללבוש פיג'מה. פחות למצוא חן בעיני כולם ופחות להתאפר ולהסתפר, כי זה כבר לא חשוב. והמועדונים והמסעדות של הערים הגדולות וכל הסצנות הליליות שהיו חלק ניכר מעולמי, כבר לא נחשבות. בימים כתיקונם לכל אחד ואחת האתגרים שלהם בחיים. ועכשיו, יחד עם השקט, הכל נוכח ומאוד מוקצן. וכל מה שברחנו ממנו עומד מולנו בלי שנוכל להסיט את המבט ממנו או לעצום את העיניים.

צילום והתאמת תמונה: ירון בן חורין

בחשיכה הזו שנפלה על העולם, כל מה שלא רצינו להתמודד איתו נמצא איתנו בחלל הבית, מואר בזרקור. הפלסטר שהנחנו זז בבת אחת, והאמת של כל אחד ואחת ניצבת מול הפנים והעיניים פקוחות בלי מסכים. ועכשיו הזמן לתקן ועכשיו הזמן לבדוק מה מתאים ומה כבר לא. בבת אחת אנחנו מגלים מה אנחנו באמת צריכים. אנחנו זקוקים לאחרים. צריכים את מה שמובן לנו מאליו - מגע, חיבוק. צריכים להרגיש על העור האחד את השני. להתגושש, להתנשק, לשבת צמוד, להרגיש הבל פה, להריח אנשים, להסתובב ברחובות, בקניונים בשווקים.

ואז אנחנו מוצאים שאפשר בלי להתרוצץ כל היום, בלי להקהות את החושים רק כדי לא להרגיש עצב, כדי לא להביט זה לזה בעיניים, לא להמתין, להספיק הכל מהכל. להיות שטחיים ולסמן וי על הספר, ההצגה, הפוסט, הנופשונים. רק כדי שיהיה מה לספר, מה לצלם, מה לעשות בכאילו. כדי לא לדבר עם המשפחהממנה באנו, שאיתה יש לנו משקעים, כדי לא להציף את הקשיים עם בני הזוג, כדי לא להרגיש ייסורי מצפון כשאנחנו לא מקשיבים ולא מחזיקים לילדים שלנו את הידיים. כדי לא להסתכל על עצמנו במראה ולראות שאנחנו אוכלים זבל, שותים רעל, צורכים עשן, מזהמים את הסביבה, מנסים לרצות ולהיראות, עושים הכל בשביל כלום.

אני די מרוצה שנוצרה הזדמנות לנשום לרגע. לעצור הכל ביחד כמו יום כיפור גדול ועולמי. כזה בו השמיים מתנקים מעשן מטוסים, הדגים מתרבים, אף חיה לא ניצודה ועצים ממשיכים לעמוד על תילם. ופתאום כל העולם מרגיש כמו שהיה צריך להיות. יש שקט ברחובות, אפשר לשמוע ציוץ את הציפורים, כאן ברחוב העירוני שלי. ריח הפיח התנדף וצלילים של פסנתר מהשכנה ממול מסתלסלים עד אליי בפעם הראשונה. זה כמו בבית ילדותי ביהודה הימית ביפו. עוד לפני שהיו שלושה רכבים בכל משפחה. השמיים כבר לא קודרים מעשן, ואם כן, זה משאריות הנזק שהאנושות עשתה במשך מאות של שנים.

כל התנועות שהתחילו בשנות התשעים ודיברו על האטה נראו לרובנו כתנועות שוליים. מחבקי העצים, האנשים שמתבודדים, בורחים להודו או למדבר, טבעוניים, חיים במערות בהרים. דיברו עליהם כקיצוניים. כאלה שסטו מהשביל. אולי אנחנו הם אלה שאיבדו את הדרך. את הדרך הטבעית להתחבר לטבע ממנו באנו. אולי אנחנו, צרכני התרבות המערבית לא זכרנו את הדרך הנכונה לעצור מדי פעם, לעשות טוב לעצמנו וליקירינו. אולי נפלנו לדרך האוטומט בה עושים מה שקל באותו הרגע, רודפים ונרדפים כמו כולם, נוסעים שעות בפקקים, ממלאים את המזווה במאכלים מתועשים, רקובים.

"סטופ כדור הארץ" - קיבלנו בדיוק את מה שהיינו צריכים. לעצור, לשבת ולהסתכל, לבהות. בחיים שלנו, בהורים שלנו, בילדים שלנו שמגלים את העולם. הטבע מתגלה כל הזמן דרכם. לגדל עציצים ותבלינים ולראות את הנס שקורה לנו יום יום בצמיחה של משהו מלמטה כלפי מעלה נגד כל חוקי הכבידה ומוציאים משהו רענן שיכול להזין אותנו. להסתכל על מי שאנחנו אוהבים, עם כל המשקעים ולהכיר בטעויות שעשינו. במי שפגענו בלי שנרצה, בלי כוונה. לבקש סליחה וקודם כל להכיר במה שהתעלמנו ממנו בראש ובראשונה – התעלמנו מאיתנו. אנחנו יכולים עכשיו להתחבר לאדם איתו אנחנו נמצאים כל החיים - אנחנו, ולהגיד לעצמנו סליחה ותודה ומילים של אהבה, עוד לפני שמבקשים מאחרים סליחה.

להבין שזה בסדר להיות איטיים, וטועים ולא הכי יפים ולהיות מספיק טובים כפי שאנחנו יכולים. והלוואי שנבין שכולנו בבסיס שלנו צריכים אותם הדברים, שאנחנו מרגישים כמעט את אותם הדברים.

כולנו אחד.

"פנס הרחוב" מילים ולחן: שלום חנוך פנס הרחוב כיבה עצמו לדעת כי בלי חשמל הוא לא מצא שום טעם מישהו הפסיק, מישהו הפסיק מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי הנחל התייבש ונעלם לו כי בלי נוזלים הראש פשוט נסתם לו מישהו הפסיק, מישהו הפסיק מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי

את ואני ישבנו ועישנו רק משהו כמו פתאום עזב אותנו מישהו הפסיק, מישהו הפסיק מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי

ואם השיר יתם ניתן לקבוע לא יעזור לי ללחוץ אותו בכח מישהו הפסיק, מישהו הפסיק מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי