מתוך הספר "יומן צמיחה" 2018
הייתי בת ארבע כשרותי הגננת בגן "חזון נחום" ביפו השאירה אותי בתוך הגן כשכל חבריי יצאו לחצר לשחק במגלשות. מבולבלת מההפרדה הסתכלתי למעלה לפנים של רותי וניסיתי להבין למה דווקא אני. אני ממש זוכרת את זה, אף אחד לא היה יכול להזכיר לי, רק אני והיא והסייעת היינו שם. היא הושיבה אותי סביב ליד השולחן עם ציפוי הפורמייקה הכתום והתיישבה לידי. "היום את מתחילה ללמוד לכתוב" היא אמרה. אמא הסבירה לי בבית שזה בגלל שאני חכמה. שאני נבחרתי בין כולם להתחיל ללמוד בגיל כל כך צעיר קריאה וכתיבה. עד היום היא מספרת את זה בגאווה. ומאז אני והמילים הולכות בעולם, מתנהלות לנו יחד כישות אחת. הן מקיפות אותי חודרות לכל מקום בגופי ונמצאות בתוך הלב שלי.
בת שמונה ומאוהבת במילים, מחברות, דפים לבנים חלקים, משבצות ושורות. כבר אז כתבתי שירים. המילה הכתובה מרפאת אותי. אני זוכרת שמגיל מאוד צעיר הייתי כותבת באוויר עם האצבע מילים. כשראיתי ששמים לב שאני עושה תנועות משונות באוויר - הרגלתי את עצמי לכתוב את המילים בדמיון שלי. ראיתי אותן כתובות בעיניי רוחי בכמעין ענן אוורירי. הוא התפזר כמה שניות אחר כך והשאיר מקום למילים חדשות שהגיעו במהירות בלתי נשלטת. היכולת הזאת לראות מילים בכל מקום עזרה לי ללמוד שפות נוספות. הצלחתי לטעת אותן בראש כשהן נכתבו באוויר.
קריאת ספרים הוסיפה ללימוד שלי של מילים חדשות. רציתי לדעת עוד. הוריי שעלו מאיראן לפני שנולדתי למדו יחד איתי את השפה. אבי למד בארץ אבל אמא סיימה אולפן ומיד אחר כך התחתנה, ואז אני נולדתי. שני הוריי התעקשו לדבר עם הילדים עברית. הם רצו ללמוד בעצמם והתעקשו לדבר איתנו בשפה החדשה שלהם. יותר מאוחר יצטערו על שלא לימדו אותנו את שפת האם שלהם – פרסית.
לימים התביישתי לדבר עם ההורים בשפה גבוהה. שלא ירגישו שאני יודעת יותר, שלא יחשבו שהרמתי את האף. אבל הם אלה שהפכו אותי לחובבת עברית מושבעת. הם שותפיי לאהבה למילה הכתובה והנאמרת. והיום הם שואלים אותי שאלות על מילים עלומות. מה הכוונה ב"מילים קשות", ככה אמי קוראת להם.
היא היתה קוראת לי ספרים בכל יום. רק בעברית. היתה מקפידה לקרוא כמו שצריך את המילים וביקשה מבת השכנים ללמד אותי עוד לפני כיתה א' לקרוא ולכתוב עם הקפדה על ניקוד. זה דבק בי הרצון לקרוא, לדעת, ללמוד. לא היה לי ממי לגמוע ידע, לא היה גוגל בשנות השמונים. אז הספרים היו המורים שלי כי בבית הספר למדנו בעיקר תורה.
בגיל עשר הוריי קנו לי יומן קטן עם מנעול וציור של "הולי הובי" מהמכתביות שהיינו אוספות. הייתי בעננים. זאת היתה חווית ה"יומנאות" הראשונה שלי. אמא סיפרה שביומן כותבים דברים אישיים שרק אני אמורה לדעת כשניסיתי להראות לה כמה יפה קישטתי את עמוד השער. אז הבנתי שיש לי מקום פרטי. מקום שאליו רק אני יכולה לגשת. ומילים – הן יכולות להיות פרטיות. אז כתבתי לאורך כל השנים. לעיתים בצורה יותר אינטנסיבית ולעיתים כמעט ולא. אבל לאורך כל השנים היו שירים, זכרונות, תלונות, התלבטויות שדרך הדף עברו שיקוף כמו מראה והחזירו לי תשובות.
בתיכון, אחרי שכולם התייאשו ממני ואני מעצמי כי לא אבחנו אצלי ענייני קשב וריכוז, אמי האהובה השתכנעה להעביר אותי ממגמת הנהלת החשבונות בה למדתי ללימודים בבית ספר אקסטרני במגמת אמנות וספרות. פרחתי. הייתי במקום האמיתי שלי לראשונה בחיי. עוד שני תארים בתולדות האמנות ולימודי כתיבה כמקצוע ואני כאן.
Comments