החתונה

בשבוע שעבר, ביום שני התחתנו.

לא מעט אנשים שואלים אותנו בשביל מה. כאלה שמכירים אותנו וכאלה שלא. אנשים גרושים ונשואים. כאילו שמה שהיה ברור עד לא מזמן לכולם, הפך להיות מה שלא מובן מאליו - חתונה מתוך אהבה.

כאילו שאם התגרשתי אז אני חייבת להאמין שנישואין הם דבר רע. מאוד מקובל להגיד למשל שהרבנות היא מקור הרוע.

לא ראיתי את עצמי מתגרשת כשהתחתנתי בפעם הראשונה. לא התכוננתי לכישלון הזה של מערכת היחסים החשובה שממנה נוצרו שני ילדיי האהובים. זה היה שבר גדול. אבל - הוא לא שבר את הרצון שלי לחיות בזוגיות מיטיבה.

בספטמבר הקרוב נחגוג אני וחיים תשע שנים של היכרות. של יחד ולחוד, של כן ולא היסוסים ולבטים. תשע שנים שעשינו הכל חוץ מהדבר האמיתי עבור שנינו והוא - להתחתן. לא חושבת שזה מתאים לכולם, אני מאמינה שלכל אדם, ולכל זוג יש את הדרך הנכונה ביותר להוציא את המיטב מהקשר. יחד עם זאת אף אחד במשך דורי דורות עוד לא מצא נוסחה יותר טובה לחיות את החיים. עובדה - אנשים מתחתנים גם בימינו, עם כל הספקנות ועם התקופה הנהדרת בה כמעט כל המודלים של החיים יחד ולחוד מקובלים בעולם המערבי, וגם אצלנו.

את הילדים שלו אני מכירה במשך תקופת חיים ארוכה מאוד. והוא מכיר את שלי. הצעיר שבהם היה בן שנתיים כמעט. ויש לנו עכשיו שני קצינים בצבא ועוד שני בנים בדרך לגיוס. כולנו יותר מבוגרים, יותר בוגרים. וכולנו, ללא יוצאים מן הכלל רוצים את זה.

יש משהו בטקס הזה שמחבר. הבטחה גדולה ומלאה אמונה שבחרנו באופן סופי עד שהחיים יחליטו אחרת. הצהרה מול הילדים וההורים שלנו, שזכינו שיהיו איתנו במעמד הזה. אנחנו אומרים להם "הנה, אנחנו בסדר, אתם לא צריכים לדאוג לנו". לא ההורים שלנו שעזרו לנו עד עכשיו, ולא ילדינו שהיו עשויים לדאוג בעוד כמה שנים כי אמא או אבא שלהם נמצאים לבד.

אם יש משהו שאני וחיים יודעים היטב זה שהחיים שבריריים והזמן שלנו כאן, על האדמה הזאת הוא תחום. אלישבע היקרה, אחותו של חיים אמרה לנו שניסינו לבד, וניסינו בנפרד, וניסינו לגור יחד במשך שנה בלי להתחתן. אבל רק את זה עוד לא עשינו. חתונה.

היה רגע במסיבת החתונה, בו אני וחיים יצאנו ממעגל הריקודים, עמדנו בצד והסתכלנו עליהם. בצעירים שלנו רוקדים ביחד. כל השישה. וכל הסערות, ואי ההסכמות, הקשיים, וגם האהבה והקבלה התנקזו לרגע מזוקק של אמונה, התגייסות עבורנו והסכמת הלב.

ועכשיו שבוע אחרי, אנחנו יודעים איך זה מרגיש להיות במקום הנכון. המאבקים שקעו. כל החלומות שלי על איך זה יהיה להיות נשואה לו התממשו וזה אפילו יותר טוב.

יש בי משהו קצת פולני שאומר לי שלא יכול להיות כזה טוב. שאולי תכף יגיע משהו שיהרוס הכל. כי ככה אני רגילה. להיאבק, להתנגד, לרצות מדי, לדחות מדי, להתייאש, להתאכזב, לא להאמין.

אז אני מחזירה את עצמי לטוב הזה שאני נמצאת בו, מודעת לעובדה שגם אם זה זמני, ולמרות שהחיים הם גלים של טוב ורע, עצב ושמחה, עכשיו טוב. הטוב הזה נצרב לי בלב ובראש. אני בוחרת להכניס אותו בשאיפות לתוך הגוף לאורך כל היום ולהשאיר אותו בבנק הזכרונות שלי. החיוך של בעלי כשאנחנו מתעוררים יחד בבוקר, המראה של הטבעת על האצבע שלו, על האצבע שלי, התמונות עליהם אנחנו מתרפקים מהאירוע. ובעיקר הרצון העז שלנו לעשות טוב, לאהוב אותנו ואת כל הילדים והמשפחה.

חיים אמר לי שהבין שכדי שיהיה לו טוב צריך להעז, להתאמץ, לעשות דברים אחרת.

לאורך כל השבוע, אחת לכמה שעות, מתקשרים אלינו חברים ובני משפחה, אנשים ספקנים שנפגעו כמו כולנו מאהבה. מלאי מגננות כמונו, ואומרים שהחזרנו להם את האמונה.