געגועים לאיראן

---

מתוך "משקפיים ורודים" בסלונה 7.1.20

"הרסו לנו את איראן" היא ממלמלת כבר שנים. בשנות ילדותי היו יושבות אמי ודודותיי מול הטלויזיה. אבי היה מכניס קלטת שקנה באלנבי לתוך מכשיר הוידיאו ובה שירי געגוע פרסיים. קליפים ובהם מצגות מנופי הארץ שעזבו הופיעו בה והן בכו יחד. שאלתי בכל פעם כי פחדתי שאולי קרה משהו. הסבירו לי שזה הגעגוע והניתוק מארץ שהן לא יודעות אם יראו אותה שוב. דמעות עצובות של פרידה שמעולם לא נגמרו.

נולדתי לתוך געגוע. לזכרונות שהם לא שלי. לתיאורים של ערים אחרות. ערים כל כך שונות מהנופים לתוכם גדלתי. הערים האלו הן חלק ממני, ממה שהזינו אותי עוד מהרחם והן תמיד תמיד צוירו כיפות. שיראז טהראן ואיספהאן. געגוע לשאח שאת פניו הכרתי כאילו היה בן משפחה אבוד. תמונות שלו ושל אישתו לבושים בגדים מלכותיים מצולמים על גבי מגשים בהם הגישו תה, שירי געגוע במילים שהצלילים שלהם מוכרים אבל את משמעותן לא ידעתי.

"תראי מה נהיה מכל היופי של המדינה הזאת" שמעתי גם לא פעם. הרומנטיזציה על החיים שם נסדקה כי ראיתי תוכניות ושמעתי ראיונות במהלך השנים. לא היה מושלם שם, גם לפני המהפכה. אנשים סבלו ופער המעמדות היה צורם. השאח סבל משיגעון גדלות וסיאוב. ולמרות זאת, הריאקציה הייתה קשה מדי גם לתומכי השינוי. את המחיר הם משלמים שם עד היום.

את סיפור העלייה שלא אמא אני מכירה כאילו קרה לי. זה קרה בתחילת שנות השבעים. ההחלטה לעזוב היתה של סבא יוסף. הוא היה פעיל ציוני ופעל להעלאת יהודים לארץ. כשחבל המהפכה התהדק סביב המתנגדים לה, היה מבוגר ובעל משפחה ענפה. הוא רצה להיקבר כאן בישראל. המדינה שעליה חלם ומאבותיו ירש חלומות. המשפחה נקרעה בכמה שנים לכמה חתיכות. אחת מדודותיי עלתה צעירה עם בעלה ומשפחתם בשנות השישים ונחתו לתוך מעברה בשנים הראשונות שלהם.

סבי סבתי, שתי בנות ובן, ביניהן אמי עלו יחד. בן ובת בוגרים נוספים נותרו שם עם משפחותיהם ומעולם לא נפגשו עם מי שעלה לארץ. כמה שנים אחרי שעלו - סבא נפטר. אני הייתי בבטן של אמא ולא הספקנו להכיר. אחרי המהפכה בשנות השמונים סיפרו בני משפחה שנשארו שם שפוסטרים בסגנון המערב הפרוע עם פניו הופצו בשיראז כמבוקש על ידי השלטונות.

כשלמדתי תולדות האמנות באוניברסיטה לקחתי קורס באמנות האיסלאם. ונופי הארץ היפהיפייה הזאת על הנכסים התרבותיים שלה קיבלו ויזואליה אמיתית. מאז הכמיהה לראות את הקסם הזה הפכה לחלום שהוא גם שלי.

לא פעם חלמתי שאני שם. טיילנו ליד מקווה מים בין בוסתנים עם סבא סבתא הילדים והאחים שלי. אמא חולמת בשינה ובשעות העירות שתחזור לבקר עוד פעם אחת בנופי ילדותה. סולימאני מת. כמה נסיונות הפיכה שלא צלחו מאחורינו. אנחנו יושבים דרוכים וצורכים כל פיסת מידע על מה שקורה שם. ממתינים שהנס יקרה עוד בחיינו. שאמא תבקר בנופי ילדותה ושאני אזכה לטייל בתוך הגעגועים שירשתי והוזרקו גם לתוכי.