בלי מילים

בכל פעם שאני מגיעה לאילת משהו קורה.

אני יוצאת מעורי, עוברת התפתחות, מעזה לעשות עוד משהו שתמיד רציתי.

בגיל שש עשרה נסעתי לראשונה לחופשה עם חברות. זו היתה הפעם הראשונה שלי בלי ההורים בנופש, והביקור הראשון שלי באילת.

בדצמבר 2017 הוזמנתי לסיור עיתונאים בעיר, וגיליתי שיש עוד מה לעשות בעיר חוץ מלרבוץ על החוף או לעשות קניות בטיילת. שם הציעו לי לעשות בנג'י, ואני שהרגשתי מינימום "וונדר וומן" אחרי שעברתי את שנת הסרטן, עשיתי תיקון לפחד הגבהים שלי.

זה היה טיפול בשוק אבל חייבת להגיד שאני כבר לא קופאת על מקומי באתרים גבוהים.

בחופשת הכתיבה שלי בינואר האחרון חזרתי שוב במסגרת סיור עיתונאים. כשהוא הסתיים נשארתי לבד, מבחירה, במלון יוקרתי, בפעם הראשונה בחיי.

עכשיו, בחופשה הנוכחית, מה שציפה לי היה מעבר לחלומותיי. משהו שויתרתי עליו בשנים האחרונות וקרה לי כמעט במקרה. או אולי הכנתי את עצמי כל חיי לקראתו.

האמת היא שהדבר הזה קרה בזמן המדויק ביותר עם האדם הכי נכון.

התוכנית הייתה לבלות את היום הראשון שלנו בעיר הדרומית בחוף של מוש, ביום השני בריף הדולפינים. אני מרגישה קצת שגרירה של אילת אחרי שביליתי שם לא מעט בשנה האחרונה, ורציתי להראות לאהובי שאני יודעת איפה לבלות. היום הראשון היה מעולה על החוף. טבלנו קצת במים, הוא שחה ושנירקל, הזמנו אוכל והיה ממש כיף.

עצרנו מונית ביום השני, ביקשנו להגיע לריף הדולפינים ופה זה השתבש. הסתבר שהאתר האהוב עליי באילת נסגר לשיקום ושיפוץ אחרי הסופה שהיתה בעיר בחורף. הנהג הציע לנו להדרים ולהגיע לחוף הסמוך למכון הבינאוניברסיטאי למדעי הים: "חוף המגדלור", שם מסתבר, שונית האלמוגים והחיים הימיים מטופחים על ידי המכון.

בלית ברירה סמכנו על המקומי וירדנו שם. נכנסנו והמקום לא מצא חן בעיניי. מכיוון שתכננתי את רוב זמני להעביר על מיטת החוף, הוא היה נראה לי מלא מדי. סיכמנו שאהובי ייכנס לשנרקל ואני אשב עם בירה לזמן קצר. אחר כך נחשב מסלול מחדש. כשחזר מהים נרגש ביקש שאכנס איתו לטבול במים לזמן קצר. השתכנעתי ובצעדים קטנים נכנסתי פנימה עד לגובה שליש מהגוף.

התרגלתי למים הקרים ושמתי לב שאני נמצאת בתוך אקווריום טבעי וגדול. "האקווריום" של הבריאה. אף אחד לא הניח באופן מלאכותי את מה שראיתי שם, אף אחד לא התערב, הטבע ימי כפי שהוא אמור להיות ולא מסודר בתוך קוביות שקופות כפי שהתרגלתי לראות עד היום באתרי אקווריום בעולם.

ויתרתי לפני שנתיים על שחייה. בחורף 2017 קיבלתי החלטה להתמודד עם נושא השחייה ולקחתי שיעורי שחייה בקאנטרי המקומי. המורה שלי היתה סבלנית ומקצוענית מאוד. אבל אני - לא הייתי מסוגלת לנתק את רגליי מהקרקע ליותר משתי תנועות. את התנועות למדתי כמו שצריך אבל בפועל לא הצלחתי לשחות.

זה מוזר שהייתי כל כך הרבה שנים קרובה לים - הרי גדלתי לידו, הוא היה החצר הביתית שלנו ביפו. בקיצים אבא היה לוקח אותנו ברגל מרחוב יהודה הימית לעבר שכונת עג'מי. "גבעת עלייה" קראו לחוף שהיה לא מוכרז, לא מטופח ודרש כניסה קשוחה אליו, שלוותה בשאריות זפת וסלעים. לעיתים קרובות טיילנו לבושים בבגדי שבת בנמל. ריחות הדגים והמלח שחדר לנחיריים נשארו חדורים בתוכנו עוד הרבה אחרי ששבנו הביתה למנוחת הצהריים. אלה הריחות של הבית שלי, הם אלה שנספגו בעורי, נכנסו לתוך הריאות והפכו להיות חלק מגופי ונשמתי.

סבתא נוגה גרה משנות השישים במשך ארבעה עשורים בנווה צדק. "שכונת שבזי" לא היתה כל כך מושכת אז. היו בה אנשים קשי יום והבתים לא נראו אז כל כך היסטורים ומפתים. כמעט בכל חג, אחרי ארוחת הערב, היינו יוצאים להתאוורר בגן צ'רלס קלור. הגלים חבטו בסלעים, התיזו עלינו מים מלוחים והנפש הוחייתה. בשנים האחורנות לחייה של סבתא, היא היתה יושבת על כיסא בחצר ביתה, מפנה את פניה אל הים ונשמה אוויר לריאותיה שהתקשו לתפקד.

כשהתחתנתי גרתי בתל אביב כשמחלון המטבח שלי בישלתי מול שקיעות. מעולם לא התרחקתי מהים. תמיד הייתי כמה דקות נסיעה ממנו. אבל - לא נכנסתי אליו אף פעם כשאני מרימה את רגליי מהקרקע. אולי זה כי אמא מעולם לא למדה לשחות והפחדים שלנו התערבבו, אולי זה כי לא למדתי בבית הספר הדתי בו התחנכתי לשחות. ואולי כי ראיתי חברה בטיול שנתי טובעת בכינרת, בלי יכולת להציל את עצמה. אותה חברה ניצלה על ידי המורות, אבל חוסר האונים נצרב בי.

אז באילת, הגבר שלי החזיק לי את היד. לא הייתה לו שום כוונה לגרום לי לשחות. את זה הוא הבין שלא יצליח לשכנע אותי לעשות. המקסימום שהצליח לעשות בשנים האחרונות זה לשכנע אותי לשכב על המים בים המלח. הפעם רק ביקש שאשים עליי שנורקל ואראה את הדגים בתוך המים. עשיתי את זה בזהירות, והתגלה לי עולם שלם חדש. עולם בו החלטות ומעשים מתרחשים בלי מילים. לצבע ולתנועה יש משמעות של חיים ומוות.

עולם שהוא בלי תקשורת מילולית שאני שולטת בה.

לאט לאט נטמעתי בתוך העולם החדש. השקט החיצוני הוליד בי שקט פנימי לא מוכר. הפכתי להיות חלק ממה שחששתי ממנו, רק בלי מילים. הרגשתי כמו יצור מימי לא מאיים ולא מאוים. לא עזבתי את היד שלו, הלכנו על הקרקע עם הפנים בתוך הים כשאני מוצפת בסקרנות ובודקת את היקום המקביל שאליו אף פעם לא היתה לי גישה.

ואז - שלושה חודשים לפני גיל 44 - הרמתי רגליים למעלה, תוך כדי תנועה, והגבר שלי הוביל אותנו פנימה. יותר עמוק, יותר כחול, יותר יצורים ימיים. לרגעים גם אני הובלתי אותו. בשעה האחרונה שלנו בים האדום - הוא צילם ואני שחיתי בלי היד שלו, ובלי להניח רגליים על הקרקע. שחררתי אחיזה, סמכתי על עצמי ועל מעשה הבריאה והובלתי את הגוף שלי למקומות אליהם אני רוצה להגיע.

שחיתי בצורה הכי טבעית שיש, כמו שלמדתי אצל ליטל. כמו כל האנשים האחרים שיודעים לשחות. שירי האהבה שלי לים כבר לא יהיו געגוע לאהוב לא מושג. הם יהיו מתוך חוויה אמיתית ומושגת, כמו שתמיד חלמתי.

הים מופיע בשירים וביומנים שלי גם בספר שלי "יומן צמיחה", מוזמנים לראות: https://www.yasmincohen.com/writeandgrow