השראה

קורה לי לפעמים, שטקסט מגיע אליי בלי הודעה מוקדמת. הקסם הזה מתרחש כשאני מקום פתוח, כמו פארק, או הים. זה יכול לקרות לי גם כשאני נוהגת או מבשלת. בדרך כלל כשאני לבד עם עצמי. כמו סופת טורנדו קטנה הוא חג מעליי ונוחת בלי הודעה מוקדמת לתוך הראש שלי. גם ללב שלי יש תפקיד - הוא מרגיש אותו. מגיל קטן זה קורה לי ולעיתים נדירות קרה כבר שהגיעו אליי גם לחנים. כשהייתי פחות מיומנת, נתתי להם לברוח כי הייתי עסוקה. האמנתי שאזכור אותם אם אשנן או אם אתאמץ ממש חזק. זה כמובן חמקמק בדיוק כמו הניסיון לזכור חלום, עוצמתי ככל שיהיה, הוא יתפוגג מהר מאוד כערפל באוויר.

מתנות כאלו אני משתדלת שלא לפספס. אני אוחזת בהם בעדינות כמו בפרפר כדי לא לפגוע בשלמות הכנפיים שלהן. לפעמים אני ממש עוצרת את הרכב בצד ומובילה את המלים שהגיעו עד אליי לתוך פתק בטלפון הסלולרי שלי. מסדרת להן שם מקום נעים. מכיוון שזה כל כך נדיר, אני מוכנה להן ומאמצת אותן בחום.

זאת השמחה הגדולה ביותר שלי כיוצרת. זה היהלום היקר ביותר. אני מאמינה שלא המצאתי בתהליך הכתיבה של טקסטים מהסוג הזה דבר. קיבלתי אותם במתנה ושימשתי כצינור. במקרה אותן מלים עברו לידי, ואני שהקולטנים שלי מאוד מכוונים ורגישים הובלתי אותן אליי במיומנות של ציידת.

ב - 2016 היה לי רגע נדיר כזה. בכמה דקות כתבתי על שפת הים את השיר הבא, בסיום התמודדות עם משבר החלמה מסרטן. אני ממש זוכרת שלא התאמצתי, המילים יצאו מעצמן, קיבלו גוף וצורה והגיחו לעולם. רוב חיי הכתיבה שלי מורכבים מעבודה קשה מאוד המחייבת התגייסות של משמעת ויצירתיות. כשהרגעים הנדירים האלו קורים, אני יודעת שבחרתי במקצוע הנכון. אולי הוא בחר בי.

לידה קיצית:

ובעוד זמן קצר

הכל יתבהר

ניצנים קוצניים יופיעו

ואני אשאר

על אדמת הלס

הפרטית שלי

החורפית

רוח לחה של ים

ולא של גשם דומע

תלטף את פניי הצמאות

פלומה תוריק בעור גומע

מחזור של גלים

יופיע וייסוג

לרגליי

בחול התל אביבי יבצבצו

נקבוביות קטנות כהות

שיווצרו מהקצף הלבן

והריח האוורירי בריאות

אותו ניחוח מלוח

מזכרונות ילדותי

שמלחח את הלב

ומנקז עצב מתוכי

יפיח בי חיים

טעימים מדויקים

כל יום מחדש

לידה קיצית

מתרגשת בפתחים

בה אני יוצרת

עוד חיים חדשים

הפעם של עצמי

בעודי נושמת

אותי

אליזבת גילברט טוענת בספרה "קסם גדול" (שיצא ב - 2016 בהוצאת זמורה ביתן דביר) שכל הרעיונות בעולם מגיעים בזמן בו אנחנו בשלים להם. אם הטיימינג נכון, רעיון ייוולד בעולם. אותו רעיון יגיע כך או אחרת ויחפש מקום "לנחות" בו. אם אנחנו נהיה במצב בו הקולטנים שלנו פתוחים לזה, גם אנחנו נוכל לקלוט רעיונות חדשים ואפילו ליישם אותם. אם לא נהיה ערים או מוכנים להם, הם ימצאו מקום אחר להבשיל בו ולצאת לאור.

רעיונות הם דבר דינמי וממשי. "חי" כמו שאומרת גילברט. הם מחפשים כמו ברק את המוליך המהיר והיעיל ביותר להתממש דרכו. אם אנחנו לא זמינים ל"השראה" היא תחפש מקום אחר להתמקם בו. פעמים רבות אנשים חושבים על רעיון ולא ממשים אותו. יותר מאוחר הם מגלים שהוא הומצא על ידי מישהו אחר במקום אחר. למונח הזה קוראים "תגלית מקבילה", זהו מצב בו שני מדענים מגיעים לאותו הרעיון בערך באותו הזמן.

לכאן 11 יש תוכנית פודקאסטים שנקראת "שיר אחד". הם חושפים בכל פרק סיפור של שיר ישראלי אחר. ב - 1973 - יצא האלבום "שירי פוגי" ובהם השיר "ילד מזדקן", אותו ביצע גידי גוב. אלון אולארצי'ק, חייל משוחרר, כתב אותו ללחן שהיה קיים למילים אחרות. שיר שקרא לו דני סנדרסון "אדיוטי", וביקש לעשות מהשיר משהו יותר רציני ולא בדיחה. המקורי נכתב על פוגי ונקרא "פוגי מתחשמל".

עד אותו הזמן, אלון אולארצי'ק לא כתב אף טקסט בעצמו. אחרי ההחלטה למצוא מילים חדשות לשיר, הלך לביתו בבת ים, שם גר כבן יחיד עם הוריו, ובאותו הלילה כתב את הטקסט. כוונתו היתה שהשיר יהיה מצחיק. החיים שלו לא היו דומים לתוכן של הטקסט. הוא מספר, מה שהיה אותנטי בטקסט הוא הפרופיל של בן 23 שלא ברור לו איך החיים שלו יתגלגלו. עד היום מספר שלא נעים לו לשיר את השורה "שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד".

כששיר יוצא לאוויר הוא מקבל חיים משלו. ולכן יש שתי אסכולות נצחיות: לדעת את כוונת המשורר או שכוונתו אינה רלוונטית ומה שחשוב הוא הפרשנות כפי שמתקבלת אצל השומעים. אני באופן אישי מאוד אוהבת שקוראיי לוקחים ומאמצים את הטקסט אליהם ומשליכים אותו על חייהם. תגובת האנשים איננה שייכת לי. אם אנשים אינם מבינים את כוונתי או הלך הרוח המקורי שהיה לי כשכתבתי - זה ממש לא חשוב.

אני מפרשת את שירו של מתי כספי "הנה הנה" בדיוק באותו האופן - תהליך היצירה שנולד וממשיך בדרכו לחיות אצל השומעים באופנים אישיים שונים:

הנה הנה הנה

מנגינה שמתחילה נמוך

מנגינה שמתחילה במי במול

אבל רוצה, אבל רוצה לגדול

ללה במול, פה מינור

מחפשת לה מוצא

והנה היא עולה, עולה.

לא ידעתי שתברח

לא ידעתי שתעוף רחוק כל כך.

לא ידעתי שאותי תשכח.

תתחצף ותענה:

הנה, הנה, הנה.

עוד שנה שמתחילה לאט,

עוד שנה שמתחילה היום לגדול,

היום זוחלת ומחר פתאום

תגיד שלום, כמו חלום.

ממהרת לדרכה,

והנה היא עולה עולה.

לא ידעתי שתברח...

אהבה שמתחילה עמוק

אהבה שמבטיחה להיות קרובה

שמבטיחה להיות טובה טובה,

יפה יפה, עד סופה.

עוד קטנה בשביל גדולה

אך הנה היא עולה עולה.

לא ידעתי שתברח...

זאת היתה המנגינה שלי

מנגינה שאהבה אותי שנה

אבל פתאום היתה שונה,

נשאה עינה והיא אינה,

והיא אינה, והיא אינה.

לא ידעתי שתברח…

(כתב אהוד מנור והלחין מתי כספי ב - 1976 ונכלל ב"אלבום השני - הפעמון", מילים מתוך אתר "שירונט")

ובחזרה לשיר "ילד מזדקן" - אולארצ'יק אומר על מילים שכתב שהן : "מטאפורות בלי אחריות". יוני רכטר, שהיה מעורב בהכנת השיר, ראה בטקסט ביטוי של דור שלם, של כאב החמצה ובזבוז. הוא אמר שבאופן לא מודע אולארציק הוציא משהו שבער בו.

אלון אולארצ'יק אומר בפודקאסט שהטקסט מסתורי ומתעתע גם אותו. השיר, וגם הוא, חיים עדיין כל אחד את החיים שלו. הם נפגשים בהופעות, ומשתנים במשך הזמן. עם השנים המשמעות שלו משתנה. "אין רע במסתורין אני חושב שזאת ברכה"

ילד מזדקן

ילד מתקלקל

לומד את הפרנציפ

רק אחרי שהוא נופל.

מדבר לא טוב

ילד תעזוב

זה מה שאומרים לו

כשהוא נופל ברחוב.

היום התעוררת בשתיים בצהריים,

ראית מה השעה איזה חושך בעיניים.

מה לעשות כשאבא מתעצבן

אתה כבר השנה אמור להתחתן.

ילד מזדקן

ילד מתקלקל

לומד את הפרנציפ

רק אחרי שהוא נופל.

קמת והלכת לתל אביב בבוקר,

ראית אנשים שעולים כל כך ביוקר.

מה המחיר של ילד מלומד,

שלא רוצה לחיות ומרגיש כמו אף אחד.

ילד מזדקן

ילד דיפלומט

מדבר הרבה

בשבילנו זה מעט.

גר לו במיטה

מדליק תנור חימום

כמה זה מוזר,

כשחיים משיעמום.

אמא יקרה,

ילד מזדקן,

זה עצוב הרבה,

כשמלווים לך את הבן.

קחי אותי בצד,

דברי איתי לבד,

אני רוצה לבנות

קוביות על המרבד.

אמא מסכנה.

(ילד מזדקן, מילים אלון אולארצי'ק / כוורת, 1976 מתוך האלבום "סיפורי פוגי". מילים מאתר "שירונט)

לחצו לשמיעת הפרק בפודקאסט "שיר אחד" של כאן 11